על הספר


צה"ל של כולנו, מקורס הקצינים:

בלילות התווכחנו בלהט לגבי עתידה של המדינה, שכל כך אהבנו ועל אודות אפשרויות פתרון הסכסוך הערבי-ישראלי. הלינץ' ברמאללה שינה את הכול. הפעם, הבינו כולם שאת הטרור האסלאמי חייבים לחסל, וכי זהו מאבק אידיאולוגי אכזרי. שבעת החודשים של קורס הקצינים המאתגר והאינטנסיבי הפכו אותנו לחבורה מלוכדת. ההרכב האנושי המגוון של צוות 16, בפיקודו של סגן ראובן חזוני, ביטא את המגוון המרתק של החברה הישראלית. דורון מקיבוץ מזרע, קסולרה מערד, ירון מבית אל ודולב מפתח תקווה היו חלק מקציני העתיד של צבא העם שהמכנה המשותף ביניהם הוא ערכי הציונות ואהבת הארץ.


למען ציון לא אחשה:

כמפקדי מחלקות צעירים בקרוב, הבנו שבבוקר למחרת הקורס חיינו לא יהפכו להיות קלים יותר. במיוחד בתקופה זו של אינתיפאדה. בלילה האחרון שלפני טקס קבלת הדרגות, הדפסתי באותיות זעירות את הפסוק מישעיה: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער".
את הנייר הקטן קיפלתי לארבע ודחסתי לדסקית הצה"לית קרוב-קרוב לחזה. המילים קסמו לי ועדיין הן קוסמות לי היום. המילים האלה מסמלות עבורי את תמצית הציונות והמחויבות של כל אחד ואחת מאיתנו להיות שותפים בפועל להצלחתה ולקיומה של מדינת ישראל, כפי שעשו הדורות שלפנינו. בנאום הראשון בכנסת, בשנת 2013, פתחתי לראשונה את הפתק המצהיב וקראתי בפני חבריי למליאה את אותן מילים. הפעם בחליפה חדשה ובחולצה מכופתרת שהחליפו את מדי הזית. על הפוליטיקה, למרות התדמית הלא טובה שלה בחברה, לשאוב אליה כוחות צעירים ומוכשרים מכל גווני הקשת. את אלה המעוניינים לקחת אחריות על מימוש החזון הציוני במרחב קבלת ההחלטות בכנסת ובממשלה.


הוא היה גיבור גם לאחר שקפץ על רימון:

איתמר כץ מזהה שקליין עדיין חי, ושם לו חוסם עורקים ברגל. קליין מניף בשארית כוחותיו את ידו ומוסר לכץ את מכשיר 'ורד ההרים' המוצפן שברשותו, מחשש פן ייפול בידי האויב. אני חושב על חברי ומפקדי רועי קליין שרוע על אדמת לבנון ומאבד דם לאחר מעשה גבורה עילאי. הוא מבין שאלו דקות חייו האחרונות. אני מנסה לדמיין את מחשבותיו ברגעים כואבים אלה. ייתכן שחשב על אשתו שרה ועל ילדיו גלעד ויואב, או חייו הקצרים. אבל לא רק, קליין לא יכול לחשוב רק על עצמו. 'ורד הרים' הוא מכשיר מוצפן. קליין יודע שאם מכשיר זה ייפול בידי חיזבאללה אם ימות, ייעשה שימוש במידע זה נגד כוחותינו.


על התמונה הטראגית, שלושה שבועות לפני המלחמה ההיא:

לאחר חודשיים מאומצים של אימון בשטחי האש ברמת הגולן, תרגיל גדודי עם כלל פלוגות וכוחות הגדוד, מפגן מרהיב של עוצמה. בסיום התרגיל התכנסנו קציני הגדוד במתחם של פלוגה ג' לתמונה קבוצתית. מיוזעים ומסופקים, חבוקים ומחויבים נעמדנו שם, כשברקע דגל ישראל, סמל הגדוד ופלוגה רובאית ג', תמונה אחרונה לפני המלחמה.
שבועות בודדים לאחר הצילום, במרחב הלחימה הפלוגתי של רובאית ג' בבינת ג'בל בלבנון, יצטמצמו השורות שבתמונה. הסמג"ד רועי קליין, הסמ"פ אלכס שוורצמן והמ"מ עמיחי מרחביה יילחמו וייהרגו בקרב גבורה מול חיזבאללה. המ"פ אלון חכימה יהפוך לפצוע הקשה ביותר בקרב והמ"מ שבתאי מעוז ייפגע בראשו.
את התמונה מסגרתי והיא מונחת לידי בכל תפקיד או משרד שבו אני עובד. התמונה מאפשרת לי לזכרו, לקבל פרופורציה על החיים ובעיקר להיות מחויב לערכים שחבריי הובילו בחייהם. במבט משותף אל המצלמה, מניחים קליין ואני יד זה על כתפו של זה, בחיבוק חברי, שרק אלה שזכו לטעום את חוויית השירות הצבאי ואת משמעות ההשתתפות בקרב יוכלו להבין. האימון הסתיים. הגדוד נערך לקראת שבוע נופש במתקן הצבאי שבאשקלון ואני תכננתי חופשה משפחתית.

אסף נמר, סיפורו של לוחם ציוני:

"יוני, אפשר לדבר איתך?", פנה אליי באחד מלילות ההכנה למבצע, בכיתת לימוד בבסיס הטירונים בזיקים, אסף נמר, חייל ממחלקת המודיעין. כשמסביבנו עשרות מפות, ישבנו אסף ואני לשיחה אישית.
"אני רוצה לחזור להיות לוחם. עוד חודשיים אני משתחרר. משגע אותי לחשוב שהחברים שלי ייכנסו ללחימה בעזה ואני אשב כאן מאחור ואכין מפות"
אסף בן עשרים ושבע, עלה לארץ לאחר שבגיל עשר עזב את ישראל עם אמו לאוסטרליה והתגורר שם. אביו, צחי, התגורר בקריית אתא. בגיל עשרים וחמש חזר אסף לישראל כדי להתנדב לשירות בגולני.
"אתה בטוח שזה ממה שאתה רוצה לעשות לפני השחרור שלך?" ניסיתי להקשות עליו, לבדוק כמה הוא רציני.
"כן", הגיעה תשובה מיידית. הוא הביט בי בעיניו הכחולות, הבחנתי בעלבון שנשקף מתוכן.
"אני מבטיח לך לדבר עם המג"ד, חזור לעבודה"
עשרים יום לאחר מכן, הגעתי אל אסף במטע הזיתים בבינת ג'בל. הוא היה שרוע על הקרקע סמוך לחומה הארורה, עיניו הכחולות מביטות בי קפואות ומסביבנו ירי ואש. אסף נמר נהרג כלוחם במחלקת החוד של פלוגה רובאית ג' בגדוד 51, חגור אפוד ומחסנית, חבוש קסדה ובידיו נשק, בדיוק כמו שחלם להיות. בדקות הקצרות שבהן נשאתי את גופו על גבי בדרך למבנה הסמוך, נזכרתי בשיחה ההיא, במחנה זיקים סמוך לרצועת עזה.


יהודים, אחים, לוחמים:

שם במטע הזיתים בבינת ג'בל. במדי הזית הם היו שם, שרועים על הקרקע, מדגם מייצג של החברה חלקי החברה הישראלית. פסיפס אנושי של צבא העם.
אוהד קלאוזנר מבית חורון, יישוב קהילתי בדרך לירושלים. הוריו חיים ציונות. הם היו מראשוני המקימים של היישוב, שבו חיים חילונים ודתיים יחדיו.
שמעון דהן מאשדוד, בן למשפחת עולים ממרוקו, אוהבי אדם ומכניסי אורחים.
אסף נמר, משפחתו ירדה לאוסטרליה, אך הוא בחר, בגיל 25, להתנדב לשירות קרבי.
שמעון אדגה, עלה ארצה עם משפחתו מאתיופיה ולמרות בעיות רפואיות הגיע לגולני.
אלכס שוורצמן, עלה לארץ מאוקראינה והתייתם מאביו בגיל 14. למרות שבברית המועצות הקשר של המשפחה ליהדות היה כמעט מנותק, אמו התעקשה לכתוב על מצבתו: "נצר לשושלת הבל שם טוב"
עידן כהן מיפו, התעקש להצטרף לקרב על אף מצב בריאותו ונהרג שבועיים לפני השחרור.
השכנים מהיישוב עלי שבבנימין:
עמיחי מרחביה, שגדל למשפחה מחלוצי המתיישבים ביהודה ושומרון. הוריו היו בין מקימי היישוב עפרה בבנימין.
רועי קליין, גדל ברעננה, בחר להקים את משפחתו בעלי, מפקד ואיש ספר.
צה"ל עבורי, ועבור רבים בחברה הישראלית, הוא שמורת טבע ציונית של ערכים ומסירות למען המדינה והחברה. זהו כמעט המקום היחידי במדינת ישראל שבו אזרח, מרגע שהוא לובש מדים, למעשה מכריז, גם אם לא בקול רם, שהוא מוכן לתת את היקר לו מכל למען ערך גדול מעצמו. ...זהו צבא העם.


על מפתן דלתו של הראיס, הפקודה שלא הגיעה:

בקומה העליונה, בחדר פינתי ושקט הנושק למשרדו של ערפאת, העמדנו שלושה לוחמים בסבבים רצופים מול שלושה חורים בקירות. בצד השני, מבעד לחור שבו הונחו נשקי הקלעים, ניתן היה לראות את פינתו האישית של הראיס, ששהה שם רק כמה דקות קודם לכן. כיסא גדול עטור ציפוי זהב, שולחן עץ יוקרתי, ריח של סיגרים ומיזוג אוויר מחמם הביאו לידי ביטוי את התנאים שבהם חי מי שגרם להרג אלפי ישראלים לאורך השנים. בחדר השקט הוטל על הקלעים שלי, שעמדו בחורי הקירות, לחסל את ערפאת אם יינתן לכך אישור מדיני. צוות של סיירת מטכ"ל המתין בפתח במוכנות לפריצה, ואנחנו בחרכי הירי למקרה שיצליח לברוח. במשך כשלושה ימים המתנו לאישור שבושש לבוא...
ערב טוב, כאן קודקוד, עבור
נשמע קולו של תמיר מפקד היחידה, ביחידות הקשר.
"מי יודע לפגוע עם טיל לאו בצורה מדויקת? אני מחפש מתנדב"
שקט ברשת. טיל כתף לאו הוא אחד מאמצעי הלחימה אשר נמצאים כמעט בכל מחלקות החי"ר שבצבא. קל לתפעול אך קשה לפגיעה. ביחידה התפתחה בזמנו יכולת שילוב ירי של הטיל עם ציין לייזר, ששיפרה משמעותית את הדיוק.
"כאן משנה, אני מתנדב, עבור", נשמע קולו של רס"ן רפי מילוא, סגן מפקד היחידה.
על רפי, הידוע כמפקד אמיץ, הוטל לבצע ירי מדויק סמוך לחלונו של יו"ר הרשות כדי להרתיע את מאבטחיו. חוסר דיוק עלול לגרום לתוצאה מדינית שאינה רצויה כלל ועיקר.
את האירוע הזה אף אחד לא רצה להפסיד. בן רגע הצטופפו כל המפקדים והלוחמים מהיחידה בחלונות כדי לצפות בסרט הכי חם ברמאללה. רפי עלה לגג אחד המבנים הסמוכים, וכיוון בעזרת ציין לייזר את הטיל לעבר הקיר סמוך למשרדו של יו"ר הרשות.
"כאן משנה, היכון לפתיחה באש"
בום! פגיעה מדויקת סמוך לחלון כמתוכנן גרמה לתזוזה ערה של הדמויות במבנה, אך לא יותר מכך. בימים הבאים נמשיך לשהות במתחם המוקטעה בהמתנה לאישור מדיני שלא יבוא.


על מעגל שלא נסגר, תודה להורים של קליין:

שרה, אשתו של רועי, ביקשה ממני יומיים לפני כן לומר כמה מילים לזכרו. בלילה שקדם לאזכרה, ניסיתי להעלות על הכתב זיכרונות ומחשבות מהשירות המשותף והארוך שלי עם קליין בצבא. המילים והאותיות מסרבות להתחבר אחת לשנייה ולצאת אל הכתב. זה פשוט לא הולך. אני מחליט שלמחרת אדבר בעל פה. 'אני רוצה לשתף אתכם בסגירת מעגל, האמת, על מעגל שלא ממש נסגר'. דווקא בהר הרצל, שש שנים לאחר המלחמה, הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי למשפחתו של קליין על התעקשותו לחלץ אותנו בשנת 2000. בשנת 2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, שוב בלב בינת ג'בל, רציתי מאוד לסגור מעגל. לדאבוני, לא הצלחתי להוציא את רועי בעודו בחיים. מאז לא הצלחתי להגיד לו תודה על שהציל את חיי, הסתכלתי על הוריו, שושי ואהרון, על שרה והילדים ואמרתי: 'תודה'.


הרגע הקשה באמת:

"מה הרגע שהיה הכי קשה עבורך בקרב?"... תשובתי, לרוב, מפתיעה את קהל השומעים. הציפייה היא כי המפגש הכל כך קרוב עם המוות וההימצאות תחת מטחי אש האויב ימחישו נאמנה את רגעי הקושי בקרב. הפחד להיפגע, המראות הקשים של חברים נפצעים ונהרגים, פיצוצי הרימונים, קולות הלוחמים הקוראים לעזרה בקשר וצרורות הירי הניתכים כל כך קרוב אליי יכולים בהחלט לענות לשאלה זו.
במציאות – עבורי רגעי שיא הקושי התרחשו בנקודת זמן אחרת לחלוטין.
בזמן לחימה תחת אש נוכח פני אויב, ובמיוחד למי שנושא בתפקיד פיקודי, מוראות הקרב נדחקים הצידה. המוח, כוחות הנפש והמשאבים הפיזיים נתונים כולם למטרה אחת: הצלחת הפעולות הנדרשות ברגעים אלו...
רגע הקושי, הזכור לי היטב בקרב, הוא דווקא 'הרגע שלפני', השניות שבהן נדרשתי לקבל החלטה. בחלון הבית המוגן, מאות מטרים מזירת האש, מהירי ומהמולת הקרב, צפיתי במשקפת בחיילי פלוגה ג' נלחמים במחבלי חיזבאללה. האזנתי לקולות מפקדי הכיתות הקוראים לסיוע בקשר, שמעתי את הדי פיצוצי הרימונים והבנתי כי שרשרת הפיקוד נפגעה כמעט כולה. קירות הבטון במבנה שבו שהיתי והריחוק מהמקום בו הייתי עלול להיפגע, היו לכאורה הדבר הטוב ביותר עבורי ברגעים אלה, חשתי מוגן ובטוח. תבעתי מעצמי לקבל החלטה. ההתחבטות אם להישאר במרחב המוגן או להעז ולנוע אל התופת, כאשר אף אחד לא פוקד עליי או דורש ממני זאת הסעירה את רוחי. הרגעים האלה היו הקשים ביותר עבורי. קשים אף משלבי הלחימה והפיקוד תחת אש.